לפעמים היצירה הכי משמעותית מגיעה דווקא כשאי אפשר לעבוד.
ביום שבו שמענו על שירי ביבס, הכל עצר. ישבתי בסטודיו, המחשבות סערו, והידיים פשוט התחילו ליצור.
התחלתי ליצור הדמיות, בלי לחשוב יותר מדי. הקווים התחברו לאט, ופתאום ראיתי את זה - דמות אם מחבקת שני ילדים, בהשראתה של האישה שלא אשכח לעולם.
הענבר מייצג את שני הראשים האדמוניים. משהו בתנועה הזו של החיבוק תפס בדיוק את מה שכולנו הרגשנו באותו רגע - את הרצון להגן, לחבק, להחזיק קרוב.
כשהעליתי את התמונה הראשונה, לא ציפיתי למה שקרה. אלפי אנשים ראו בתליון הקטן הזה משהו שנגע בהם עמוק בפנים.עשרות פנו אלי שאמכור, שהם רוצים להחזיק את שירי קרוב ללב. ולהנציח אותה. .
התליון הפך להיות הרבה יותר ממה שתכננתי. הוא נתן צורה למשהו שכולנו הרגשנו - הצורך הבסיסי הזה לחבק את מי שאנחנו אוהבים, להגן עליהם, להחזיק אותם קרוב.
היום, כשאני מסתכלת על התליון, אני רואה בו תזכורת. תזכורת לכוח של אהבה, לחיבוק שלא נגמר, ולדרך שבה לפעמים דווקא ברגעים הכי קשים אנחנו מוצאים את הדרך להתחבר אחד לשני.
זה מה שאני הכי אוהבת בעבודה שלי - איך לפעמים חתיכת מתכת קטנה יכולה לגעת בכל כך הרבה לבבות, לספר סיפור שכולנו מרגישים.
התליון עדיין לא מיוצר, אני מתכננת אחרי השבעה לפנות למשפחה, ורק אם אקבל את ברכתם, ונעשה ככה שחלק מההכנסות ילכו אליהם, אז אציע את התליון למכירה.
