פוסט אורח
אנחנו לא תמיד מודעות לכך, אך אפילו המחשבה על המראה החיצוני שלנו יכולה להיות טעונה.
במיוחד אנחנו, הנשים, נושאות בזיכרון התאי שלנו את המצבים הרבים בהם נפגענו בגלל הנראות שלנו. גלגולים על גבי גלגולים - אם לא היינו יפות מספיק, גורשנו והושפלנו, ואם היינו יפות – נאנסנו, נלקחנו לשבי, הועלינו על המוקד בתור מכשפות.
כאשר אנחנו מתקרבות לראי, נחש המועקה מתחיל לנוע בבטן. התודעה שלנו בהתקרבות לראי נוטה לעבור לשליטת המוח הזוחלי. במצב ההישרדותי אנחנו מתרחקות מהחיבור לעצמנו האמיתי והמוח הזוחלי מתחיל לעוות את המציאות.
המוח הזוחלי אומר: "סכנה!"
הוא מציע לי דרך הגנה, ולשם כך מזמין אותי לראות את עצמי כאילו דרך עיניי האנשים ששונאים אותי ומעוניינים לפגוע בי. כאילו אם אני אראה את עצמי בעיני ההמון הסוקל הזה, אוכל להתגונן ולשמור על עצמי יותר. זה כמובן הזוי ולא עוזר, רק נועץ את המבט שלנו בהזדהות עם עיניים שונאות.
איש לא יסקול אותי באבנים במציאות של ימינו, גם אם אהיה יפה וגם אם לא – אבל החרדה הסמויה, הנובעת מניסיון גלגולי טראומטי, משאירה אותי דרוכה.
מאוד קידם אותי להודות בזה. ואז התחלתי לחקור, שאלתי את עצמי: מה שונה במבט שלי כאשר אני מתבוננת על עצמי בראי, לא מתוך רטט החרדה, אלא מתוך חיבור למשהו עמוק יותר בתוכי?
ראי הוא כלי מאגי. יש לי אפשרות לראות בו את השתקפות הנשמה שלי, ויש אפשרות לראות בו את השתקפות החרדה – והנשים שאני אפגוש הן שתי נשים שונות. גיליתי שגם הצורה עצמה של ההתבוננות בראי, שונה בשני מצבים אלה.
אני הולכת ללמד אותכן את הטכניקה הקשורה לזה.
דמיינו אישה שיפה בעיניכן: חברה שלכן, או כוכבת קולנוע – לא משנה. תראו אותה בדמיון, עם כל גופה. תחזיקו אותה בתודעה. עכשיו, תשנו לה את צורת השיער. האם היא ממשיכה להיות יפה? תחליפו לה בגד. היא עדיין יפה? עכשיו תוסיפו לה גם חצ'קון. האם היא יפה בכל זאת?
אני מניחה שכן.
ועכשיו שתשימו לב, שכאשר אנחנו חוות אנשים אחרים, אנחנו חוות אותם במבט כוללני, כדמות שלמה קוהרנטית. כמו דמות בסרט, או כייצוג של ארכיטיפ. אנחנו חוות אותם כיחידה ולא מתייחסות לכל הפרטים הקטנים. אישה אחרת נחווית על ידינו כיפה או לא יפה, ללא קשר לפרטים, אלא כשלם המספר סיפור קוהרנטי.
לא ככה אנחנו מתבוננות על עצמנו בראי.
המוח הזוחלי מחליף לנו מבט. זו החרדה הסמויה שלנו שמתחילה להתבונן דרך עינינו על השתקפות של עצמנו. והחרדה מפצלת את הדמות שלנו לפרטים קטנים. המבט עושה הגברה לחלקים שאנחנו לא אוהבות: הבטן הזו, השיער הזה, החצ'קון, הקמטים... העין מדגישה אותם ואז מטשטשת את כל השאר. אנחנו נוטות לחוות את השתקפותנו בראי כדמות מבותרת לחלקים. זו רק הבטן השנואה בתוך ענן של טשטוש, זה רק החצ'קון עם הרגליים. העיניים שלנו עושות עיוות לדמות של עצמנו.
ואני רוצה ללמד אתכם את הטריק הפשוט שציירים מכירים היטב. כאשר אני מציירת, אני רוצה לתפוס את דמות האדם המשמש לי כמודל. על מנת לראות אותו כשלם, אני קצת מצמצמת עיניים על מנת שהפרטים הקטנים לא יפריעו לי לחוות אותו, כפי שהוא, בשלמותו. זו הדרך המוכרת שבזכותה צייר תופס את המהות, את הנשמה של מי שהוא מצייר.
אנחנו ללא מאמץ חוות את האחרים בצורה כזאת, וגם האחרים חווים אותנו ככה. ואילו אנחנו רואות את עצמנו, כמעט ללא יוצאי מן הכלל, בצורה שונה ורחוקה מזו. המוח הזוחלי מספר לנו שאנחנו שומרות על עצמנו. אך האמת היא הפוכה: בדרך הזאת אנחנו לא רואות את הנשמה שלנו ובמקומה רואות את השתקפות הלא אסתטית של חרדה.
והאמת הפסיכומאגית אומרת, שהצורה שבה אנחנו רואות את עצמנו, הולכת ומשפיעה עם השנים על הפיזיות שלנו. וזו הסיבה לכך שרובנו נראות עם הגיל יותר ויותר דומות לחרדה שלנו והמראה שלנו פחות ופחות משקף את הנשמה.
אני מציעה כאן את הטריק הזה: תעמדו במרחק מהראי, בו אתן הולכות לראות את ההשתקפות שלכן, עם כל הגוף. תתחילו להתקרב באיטיות, תוך שאתן קצת מצמצמות עיניים ומתחילות לחוות את עצמכן כדמות, כשלם.
כעת אתן גם יכולות לזהות את מה שפספסתן קודם. אולי תראו שמשהו בדמות הכללית שלכן מבקש להיות יותר זקוף ואסוף. או אולי שחסרה לכן איזו גלימה מתנופפת, או צבע מסוים בבגדים. כל זה ניתן לזהות רק כשאנחנו מסתכלות על עצמנו בצורה השלמה. וככה אנחנו מתחילות להרגיל את מוח שלנו להסתכל על עצמנו שלא דרך העיניים של חרדה, אלא כדמות שהנשמה משתקפת בה.
כי לא תאמינו, אבל הנשמה שמבקשת להשתקף בנראות שלנו, לא אכפת לה מהחצ'קון. והנס שקשה להאמין בו, שככל שאנחנו רואות את עצמנו כשלם המבטא את הרוח, כך הפיזיות שלנו עצמה הולכת ונראית קרובה לצורה שבה נשמתנו רוצה להיראות.
תבדקו אותי.
באהבה
ליקה באבא יאגה